<h1>כתוב שם לראב"ד על ראש השנה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
במאור דף א'. ד"ה למלכים. לרי"ף סי' תתק"ל. כתוב שם. למלכים למאי הלכתא, אמר רב חסדא לשטרות, כדתנן [שביעית פ"י מ"ה] [שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרים כשרים] וכו' שלא תאמר תקנתא [הוא] כו'. אמר אברהם. זו היא שאמרתי מעולם לא הצליח בחדושיו, שאין כאן מקום לכתחלה ולדיעבד כלל, לפי שאין צורך לזה הלימוד [כלל] כמו שאין צורך לבן ובת ולעברי ועבריה ללמד שאין בהם הפרש בין לכתחלה לדיעבד, והדחק שדחקו לזה מפני שהביאו זאת המשנה של מוקדמין פסולין ולא הביאו משנת גיטין [דף כ"ו.] הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום הזמן, וכן בשטר מלוה ושטרי מקח וממכר, ולכמה ענינים צריך הזמן בשטרות חוץ ממוקדמין, וזה הדחק דחקו לזה למה תפס צורך המוקדמין, והוא תמהון ללב, חדא שזו המשנה ברורה היא ומלמדת שאין המלוה טורף לקוחות שקדמו להלואה, ואם הקדים הזמן אפילו מזמן שני אינו טורף. ועוד הביא זאת המשנה מפני כי הזמן שנתנה תורה לשנות המלכים מועיל להקדמת השטרות שאם היו מונין למלך מיום שעמד בו כשיתרחק הזמן לא היה הדבר נודע שאע"פ כי העם יודעים מספר חשבון שנותיו באי זו שנה של מלך הם, כיון שאין יודעים בכיוון מתי תכלה שנתו אין הקדמת חודש וחדשים ואפילו שלשה וארבעה נודעת להם בין שנה רביעית לחמישית או בין חמישית לששית, ועכשיו שיודעים מתי תכלה שנתו אפילו בשינוי יום וחדש ידע הקדמת השנה שאם כתבו העדים בשטר בכ"ט באדר בשנה רביעית והגידו על פה כי בא' בניסן למחרתו היתה ההלואה ונכתב השטר בכך כבר נודע שהקדימו זמן השטר בשנה [ו]עשו מן החמישית רביעית והוא מוקדם שנה. וכן לשני לווים או למלוה ולוקח יועיל לדעת איזה מהם קודם כמו שפירשו בירושלמי [ראש השנה פ"א הלכה ג'] וכשנדע כי להתחלת שנותיו (ל)זמן ידוע או ניסן או תשרי, אז נודע מיד איזה מהם קודם, שאם לוה באייר בשנה שניה, ומכר במרחשון בשנה שניה אם ראש השנה שלו ניסן הרי מרחשון אחר אייר ואם לא כן אלא שמונין לו מיום שעמד בו לא יודע הדבר אלא בקושי גדול. כי העדים החתומים בשטרות הללו אין נותנים דעתם ליום שעמד בו, אלא לפי מה ששומעים מבני אדם אומרים השנה שניה היא למלך, ואינם יודעים אם בין אייר למרחשון מלך או בין ניסן לתשרי מלך או בין תשרי לניסן, ויש הפרש גדול בין זה לזה, שאם מלך בין ניסן לתשרי לעולם כל שנותיו ניסן אחר תשרי, ואם בין תשרי לניסן מלך לעולם כל שנותיו תשרי אחר ניסן, ונפקא מינה לשני מלוים, או למלוה ולקוחות, לדעת אם קדמה המלוה למקח או קדם המקח למלוה כדאיתא בירושלמי [שם] ועכשיו שאמרו יום קבוע שהוא ראש השנה למלך דהוא ניסן לעולם יהיה תשרי אחר ניסן בשנה אחת. ובשביל כך הביא זו המשנה שמדברת בהקדמה שבשביל ההקדמה היא פוסלת לגמרי, ואפילו מזמן שני, ואין צריך לומר למאי הלכתא שני פעמים, כמו שכתב הרב צרפתי ז"ל, כי צורך הזמן בשטרות צריך הוא לכמה דברים ידועים לאכילת פירות ולמטרף לקוחות, ולשני מלוין או לשני שטרות היוצאים על שדה אחת במכר איזה מהם קדם. ולא הביא זו המשנה אלא מפני שהיא בענין הקדמה וקביעות הזמן מועיל להודיע ההקדמה כמו שפירשתי. וקצרו של דבר הכל מפני חומרת ההקדמה והאיחור אלא שסתם החמורה שבכולן וכ' והמפורשת שבכולן [חסר].
במאור דף א'. ד"ה למלכים. לרי"ף סי' תתק"ל. כתוב שם. ובגמרא דילן מצינו כיוצא בדבר זה בההוא תברא דהוה חתים עליה רבי ירמיה בר אבא וכו' כדאיתא בגט פשוט [דף קס"ז:]. אמר אברהם. בחיי ראשי לא כי, אלא שאני למד משם שאין תולין בטעות אלא במי שאין דרכו לדקדק אבל במי שדרכו לדקדק אין תולין בטעות. והירושלמי [שביעית פ"י הלכה ג'] שאמר בהן הן עדיו רבותא קאמר, דכל שכן בעדים אחרים שאמרו אנו ראינו שעכשו בשנה שניה הלוה ועכשו כתבו, ואם כתבו בו שנה ראשונה והוא מודה שאין עליו מלוה אחרת, או שהעדים אחרים מכירין את השטר שהוא הוא שנכתב עכשו שהוא מוקדם באמת. אבל רבותא קאמר שאפילו הן עדיו יכולין לפסלו. והוא מן התימה היאך תולין להם בטעות בשנים והלא מצינו [ב"ב דף נ"ו:] בעדי חזקה שאם אמר זה אכלה ראשונה שניה ושלישית וזה אמר רביעית וחמשית וששית לא הוא חזקה, דשתא דקא מסהיד האי לא מסהיד האי, ולא תלינן להו בטעות כדעבדינן בחטי ושערי, והכא היכי תלינן. אלא שיש לומר הכל מדקדקים בשני השבוע מפני השמיטה ומפני המעשרות של שניה ושלישית, ואין מדקדקים בשני המלכות שאין צורך אלא לשטרות, וגם זה לא לכל אדם אלא לעדים החותמין בשטרות ומקרבי הוא להם, לפיכך תולין להם בטעות כשיאמרו טעינו. ואם תאמר כיון דמשכחת לה בעדים אחרים מנא ליה דעדיו יכולין לפסלן, יש לומר אם בעדים אחרים לא הוה תני פסולים אלא דלא הוי גבי בהו ואי תפס לא מפקינן מניה דתרי ותרי נינהו, אבל בהן עדיו פסולין הם לגמרי.
<h2>דף ג:</h2>
במאור דף א'. ד"ה מצאתי שיבוש. לרי"ף סי' תתק"ל. [כתוב שם]. אבל הפירוש הנכון לפי הפשט, זה שכתוב וכו' [שלשה מלכים היו]. אמר אברהם. זה הפשט בידינו הוא, אבל אינו מסכים עם ספר יוסף ן' גוריון שכתב שהרגו אלכסנדרוס לדריוש בן אסתר, ובמותו בטלה מלכות פרס, אבל האמור כאן מסכים עם מה שאמרו [ע"ז דף ט'.] מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה, והם הם ימי ארתחששתא שמצינו לו ל"ג שנים מפורשים, חוץ ממה שלא פירש. ואיפשר שחיה דריוש שהוא ארתחששתא לאחר בנין הבית כך וכך ימים במלכות ל"ט שנים או מ' שנה, אבל לא היו בפני הבית כי אם ל"ד.
במאור דף א'. ד"ה מצאתי שיבוש. לרי"ף סי' תתק"ל. כתוב שם. ותנא באותו זמן לשנה הבאה עלה [עזרא] מבבל וגלותו עמו, שנאמר [עזרא פרק ז' פסוק ח'] ויבא ירושלים בחדש החמשי הוא וכו'. אמר אברהם. כל הסוגיא והפירוש שכתב זה של הצרפתי היא, ואינה נכונה דמאי חדא, ומאי עוד, ומאי אולמיה דהאי קרא מהאי קרא, ורבינו חננאל ז"ל גריס תרי ועוד, ובתרא לא נהיר, וכך פירש כל הסוגיא, חדא דאם כן קשו קראי אהדדי, כלומר אם בעבור הכשרות ישתנה לו הזמן גם כן ארתחששתא מלך כשר היה שנתקבל בקשתו לעזרא, והוא בנה ירושלים על יד נחמיה [נחמיה פרק ב' פסוק ו' ופרק ג' פסוק ו'], ולמה לא מנו לו מניסן. ועוד אם תאמר לא נחשוב לו כשרותו הואיל ובתחלת מלכותו ביטל בנין הבית כמו שכתוב בעזרא [פרק ד' פסוק ז'] מכל מקום הרי למדנו מן הברייתא דריוש או ארתחששתא, והרי הוא לדבריך מלך כשר, ולמה לא מנו לו מניסן דשנה שמינית מיבעי ליה. ואקשינן בין לרבי אבהו בין לברייתא התם כורש הכא דריוש הכא ארתחששתא, ולמה נקראו אלו השמות הללו אם מלך אחד הוא, ואם תאמר הלא מן המקראות [עזרא פרק ד' פסוק כ"ד ופרק ו' פסוק י"ד] הוא כי דריוש הוא ארתחששתא, שזה היה חשבונו לדריוש וזה חשבונו לארתחששתא, לא קשיא, דאי לאו בריתא הוה אמינא שני מלכים מלכו יחד לפרס, ולאו באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל, אלא זמן ארוך היה בין תכלית הבנין שהיה בשנת שית לדריוש לעליית עזרא שהיה בשנה השביעית לארתחששתא, ובאה התוספתא [ראש השנה דף ו':] ופירשה הטעם לג' שמות. כן נראה לי פירוש סוגיא זו על נכון. אלא דקשיא לי, לתנא דברייתא מנא ליה דלשנה הבאה היתה עליית עזרא ותיקשי לן דילמא לאותו ניסן הסמוך לירח אדר של שנה שית שנשלם בו הבנין, ולעולם מניסן מנינן לארתחששתא שהוא דריוש, ושביעית ממש היתה לו, יש לומר משום דכתיב בעליית עזרא [פרק ג' פסוק א'] אחר הדברים האלה במלכות ארתחששתא [מלך פרס] עזרא בן שריה וכו' ואם לאותו ניסן היה מאי אחר הדברים איכא, ומאי במלכות ארתחששתא צריך, אלא שמע מינה הפלגה היתה בין זה לזה.
<h2>דף ו:</h2>
במאור דף א'. ד"ה בשלמא רגלים. כתוב שם. אבל התלוי בשנה אינו עובר אלא על כל שנה, כמ"ש [דברים פרק ט"ו פסוק ב'] תאכלנו שנה בשנה. אמר אברהם. כל דבריו של זה תהו ורעיון רוח. אלא או כדברי הרב צרפתי [רש"י דף ו': ד"ה תימא], או כדברי, שאני אומר שלא נאמר שנה בלא רגלים אלא על הבאת קדשים קלים, שהם כעין בכור שנאמרה בו שנה לענין אכילתו שנה, דהואיל דיש גבול שנה לאכילתו גם הוא גבול לבל תאחר להבאתו, אבל לענין מעשרות ודמים וערכין ושאר הקדשות אין להם גבול אלא ג' רגלים כסדרן לר"ש, וג' רגלים כלשהן לרבנן, כנ"ל.
במאור דף א'. ד"ה בעי רבי זירא. כתוב שם. ואף חנה כמו כן אלמלא משום מפנקותא דשמואל היתה מתרצית לבעלה לעלותו ולשמוח עמו, ומכל מקום הרשות בידה הוא וכו'. אמר אברהם. איפכא הוא. בגמרא [חגיגה דף ו'.] אמרינן דהות אימיה מחייבת בשמחה, והוא אמר שאין עליה החובה אלא על בעלה. אבל לעולם לדעת אביי אין האשה חייבת בשלמי שמחה, דמאי דקאמר התם בחגיגה [דף ו'.] דאימיה מחייבא בשמחה לדבריו דרבי זירא קאמר, דרבי זירא הוא דאתקיף אמתניתין [חגיגה דף ב'.] עד הכא מאן אתיא, ומאי דאמרינן התם ולטעמך חנה גופה מי לא מיחייבא בשמחה לא גרסינן התם אביי אלא לישנא דגמרא הוא, ולא יתכן שישוב אביי לקושיא דרבי שהשיב לדברי בית שמאי. אי נמי יש לומר אע"פ שאמר אביי שאינה חייבת בשלמי שמחה, אבל היא חייבת לעלות כדי שישמח בעלה עמה ולא מחובת עצמה. ואל תתמה על שאמר בעלה משמחה, שהאחת תפס מן השתים, ובאמת וברור שניהם משמחים זה את זה. ורבי זירא סבר חייבת בשלמי חגיגה וקרינא בה ובאת שמה והבאתם שמה, ואמר ליה אביי כיון דסבירא לך דחייבת בשלמי שמחה אע"ג דלא מחייבא בעולת ראיה עוברת בבל תאחר, ובמסכת קידושין [דף ל"ד:] איכא תנא דסבירא ליה דמחייבא כרבי זירא ומנו רבי יהודה.
<h2>דף ט.</h2>
במאור דף ב'. ד"ה הא כיצד. [כתוב שם. ובדין] הוא דלימא רבי עקיבא האי ועניתם [את נפשותיכם מבעי ליה] כו'. אמר אברהם. לא כדברי זה, ולא כדברי זה צרפתי שאמר דהך דרשא דרבי ישמעאל אתוספת דלאחר שביעית קאי כי הם דברי תועה שאין לשביעית תוספת לאחריה. וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית שהוא אסור לאו תוספת הוא אלא מפני שנדון אחר שליש ותבואת שביעית ממש היא. וכל הנוטה מזה תועה הוא. ועוד אי נפקא ליה לרבי ישמעאל תוספת שביעית מהאי קרא הילכתא לפניה למה ליה, תיפוק ליה כוליה מהאי קרא דהא תרוייהו לפנים ולאחור בהאי קרא כתיבי, ויותר הוא מפורש בלפנים יותר מלאחור. והכל רוח שקר. אבל כך אני אומר, דהאי קרא לרבי ישמעאל על שבתות וימים טובים בלחוד קאי. והאי דקאמר ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה לאו אשביעית קאי אלא הכי קאמר מנא ליה תוספת בשום מקום דליצטריך ליה למימר ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקודש, וקאמר ליה מהכא דאשכחן תוספת בשבתות וימים טובים ויום הכפורים, וכיון דאשכחן הכא אימא גבי יובל נמי מוסיפין, קא משמע לן. הדר קאמר ורבי עקיבא האי ועניתם מאי עביד ליה, כלומר כיון דנפקא ליה תוספת גבי שביעית מבחריש תשבות כל שכן גבי שבת ויום הכפורים שהם כרת, ולמה הוצרך בתשעה לחדש, לישמעינן תוספת גבי ימים טובים דבעניינא דידהו וגבי יום הכפורים לא הוה צריך דהא כתיב שבת גבי שביעית, בההוא קרא דרבי עקיבא דדריש ליה לתוספת וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות הוקשו זה לזה. ואי קשיא לך לרבי ישמעאל נמי כיון דנפקא ליה תוספת שביעית מהילכתא האי ועניתם למה לי, איכא למימר לזמן שאין בית המקדש אצטריך דאע"ג דתוספת שביעית ליכא, כדאיתא במועד קטן [דף ד'.], בשבתות וימים טובים איכא, וזה הפירוש האמתי.
<h2>דף י.</h2>
במאור דף ב': ד"ה מנא הני מילי. לרי"ף סי' תתקל"ב. כתב הקרחי יש טועין בשמועה זו, שאומר שאין פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אלא כשנטעה ל' יום לפני ראש השנה וכו'. אמר אברהם. הוא הטועה. שכך מפורש בירושלמי [פ"א הלכה ב']. ועל זה הדרך מקויימין שני המקראות, שלש שנים [ויקרא פרק י"ט פסוק כ"ג]. ובשנה הרביעית [שם פסוק כ"ד]. ואם תאמר כשלא חנטו קודם שבט הם שלש שנים, מעתה תמצא אף לא שלש ולא שנים.
<h2>דף יג:</h2>
במאור דף ב': ד"ה א"ל רבי שמעון שזורי קאמרת. כתוב שם. ויש לומר רבי שמעון שזורי לדבריהם דרבנן קאמר להו וכו'. אמר אברהם. טועה הוא זה כי בפירוש חלק רבי שמעון שזורי על רבנן על אותה משנה [שביעית פ"ב משנה ז' וח']. שאמרו האורז והדוחן וכו' רבי שמעון אומר אף פול המצרי כיוצא בהן, ואיפשר שראה בהן שהן עושין פרכים פרכים וגזר עליהם שילכו אחר השרשה, ולפי שהם מדבריהם הלכו בהם למראית עיניהם. ומה שהוקשה (לנו) [לו] לרבי שמעון שזורי גופיה כיון דאית ליה צובר גרנו לתוכו מכל מקום אזיל בהו בתר השרשה יש לומר דאביי לגוף המשנה הקשה דקתני האורז והפרגין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר, ושהשרישו לאחר ראש השנה מתעשרין להבא ואין להם תקנה לתרום מזה על זה, ואמאי יצבר גרנו לתוכו, ואמאי לא תני בהו תקנתא כדקתני בברייתא [ראש השנה דף י"ג:], מיהו בתר השרשה אזלינן בהו שמא לא יצבור ומקצתן יביאו שליש לפני ראש השנה ומקצתן לא יביאו ולא ידעי ומעשר מהני על הני, ומשום הכי אזלינן בהו בתר השרשה דכי הדדי משתרשי. והיכא דלא משתרשי נמי כי הדדי אית להו תקנתא בצבירה, וקס"ד דלכולי עלמא הכי אית להו, ואם כן אמאי לא תני במתניתין להאי תקנתא. במאור שם. כתוב שם. לדידי בתר לקיטה אזילנא דהיינו גמר פרי [וכך הוא הדין] וכו'. אמר אברהם. גם בזה טעה. דלקיטה לאו היינו גמר פרי. וגמר פרי קודם לקיטה הוא משיעשה קצצים גמורים, והכי איתא בתוספתא שביעית [פ"ב הלכה ה'] ודוקא לזרעו אבל לירקו אחר לקיטה.
<h2>דף יד.</h2>
במאור דף ב': ד"ה אמר רבי אבהו. [כתוב שם]. והרב רבי שלמה [רש"י ד"ה איכא בינייהו] מפרש בחילוף [ולעולם מעשר ירק דרבנן וקרא] כו'. אמר אברהם. בהדי תרגומא דסבי למה ליה, והוא כקש לפני רוח.
<h2>דף טו.</h2>
במאור דף ב': ד"ה אמר רבה. כתוב שם. והא בין לרבן גמליאל בין לרבי אלעזר אתרוג בתר לקיטה אזלינן וכו'. אמר אברהם. לקיטה בחנטה נתחלפה לו, דהכי אמרינן התם [סוכה ל"ט ע"ב] דבשביעית דכולי עלמא בתר חנטה אזלינן.
במאור דף ג'. ד"ה (בדף ב:) ורב המנונא. כתוב שם. [וכולהו הני תנאי] ואמוראי מודו בשנים דעלמא הוו כולהו דחיובא כגון שניה ושלישית אזלינן בתר חנטה ולא נחמיר בשני עישורין. פירוש נכון וישר. [זה מצאתי בכתב ידי הרב ז"ל. ודבריו צריכין] כו'. אמר אברהם. מסכים הייתי שלא לְיַגֵעַ את עצמי בפירושיו. אך מפני שהוא מתעטר בפירושי אחרים, ופן יאמר מצאתי חכמה. ועתה אחל לדבר, וכבוד הזקן יהא מונח במקומו. ואני אומר דברים ככתבן, רב המנונא בתרתי פליג וכך הוא בכל הספרים וכך גירסת רבינו חננאל ז"ל דרב המנונא בתר חנטה אזיל לכל דיני שביעית דהיינו ביעור ופטור ממעשר, אבל בין שניה לשלישית בתר לקיטה אזלינן ככלהו תנאי בר מדרבי אליעזר [סוכה דף מ'.] ואותבינהו לרבה ורב המנונא מדרבי שמעון בן יהודה, ופריקו תנאי הוא, רב המנונא דאמר כתנא קמא דרבותא דאזיל בתר חנטה לשביעית בין לביעור בין לענין פטור מעשר בשביעית ואחר לקיטה למעשר בין שניה לשלישית, היינו סברא דרב המנונא כדברי אבטלמוס. והוא הדין דמצי למימר הוא דאמר כרבן גמליאל אלא משום דרבה קאי ברבותיה דקסבר מאי דאמור רבותינו אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית הכי קאמרינן בין למעשר דשאר שנים בין לענין פטור מעשר דשביעית, והדר ביה רבה ממאי דאמר לעיל יד הכל ממשמשין בה דלאו מהאי טעמא אתינן לה אלא מטעם דרבותינו דלכל דיני מעשר בתר לקיטה אזלינן. מיהו רבותינו אפילו לענין ביעור אזלי בתר לקיטה, כדאיתא במסכת סוכה [דף מ'.], אלא דרבה לענין דיני מעשר סבירא ליה כותייהו, אבל לענין ביעור לא סבירא ליה כותייהו אלא כשאר תנאי כלהו דקיימו בחדא שטה לשביעית.
<h2>דף כ.</h2>
במאור דף ה'. ד"ה כי אתא עולא. כתוב שם. איכא בינייהו יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, למאן כו'. אמר אברהם. אנן מלאחריה בלחוד גרסינן, דלפניה ודאי מעברין משום יום הכפורים דהוי לאחר השבת, ולספרי נמי דגרסי בין מלפניה בין מלאחריה הכי קאמר איכא בינייהו אם מעברין אותו כשחל מלאחריה כמו שמעברין אותו כשחל לפניה דלמר מעברין ולמר אין מעברין. ואין צורך לכל הבלבולין שכתב לא משלו ולא משל צרפתי [ר"ת בתוס' דף כ'. ד"ה בין], שהם פורחים באויר והרוח ישאם.
במאור דף ה'. ד"ה אמר אביי. כתוב שם. אמר אביי לא קשיא הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי. פירוש, בניסן ותשרי מאיימין מפני [תקנת המועדות, בשאר ירחי אין מאיימין דלא] וכו'. אמר אברהם. רבינו חננאל ז"ל כך פירש, וכך מפרש בירושלמי [פ"ג הלכה א'] פרק ראוהו בית דין. ואף על פי כן אין הדבר ברור, שאין לנו תקון מועדות ברור יותר מן הקדוש על פי הראייה. מכל מקום יש לנו לסמוך על הירושלמי ועל רבינו חננאל ז"ל ונאמר מפני שיש בשני חדשים הללו תקון התקופה, כדאיתא בסנהדרין [דף י"ב:] תקופת ניסן לעומר ותקופת תשרי לחג האסיף, זהו צורך עבור שני חדשים הללו, וצורך החסרון כמו כן באדר משום דמפוריא לפסחא תלתין יומין בחסר ואי מעברינן לה מקלקלא מילתא דחמץ ומשום הכי אמרינן אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, ובאלול נמי צורך החסרון כדי שלא תתקלקל לראש השנה ומפני כך נהגו בו מנהג חסר שהוא זמנו.
<h2>דף כ:</h2>
במאור דף ה'. ד"ה כי סליק. כתוב שם. ודע כי חשבון הימים הנמנים מימי השבוע [תחלתו מן הנקודה ג'] וכו'. אמר אברהם. הנה הוא כמלקט שבלים מאחרי הקוצרים, ולא השיג אפילו כמלא מגל. כי הימים דבר ידוע הוא מן המזרח מתחילין, אבל לחשבון השבתות והמועדים וקביעותם ביום ידוע כגון בט"ו בניסן פסח ובט"ו בתשרי סוכות וכן כל שאר המועדים אינן אלא לחשבון יושבי ארץ ישראל כי שם נקראו מועדי י"י שבתות י"י, והיום שהוא ראוי לא"י לקבוע בו המועד הוא ראוי לכל העולם, ושאינו ראוי להם אינו ראוי לכל העולם ואם קבעוהו נאמר שקבעוהו שלא בזמנו. והדבר הזה פירש בו בעל הספר הכוזרי [מאמר ב' אות י"ח], אלא שלא עלו דבריו כהוגן לפרוש שמועה זו כאשר נכתוב במקומו.
במאור דף ה'. ד"ה כי סליק. כתוב שם. כלומר אם נולד בירושלים ביום שבת קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה ביום שבת לשוכני קצה המזרח, ולא נמלט מזה וכו'. אמר אברהם. אחר הדברים האלה, ואחר הגליון כלו הזה, הריח אשר הריח מן הכוזרי [מאמר ה' אות ב'] ומחבורי רבי אברהם ב"ר חייא הספרדי [בספר צורת הארץ] כי הם פירשו ההלכות הללו על זה הדרך עצמו והוא מתעטר בעדיים שאינם שלו. אין לנו ללמד מדברי מי שאינו מאנשי התלמוד לפי שהם מסבבים פני ההלכה לדבריהם כאשר לא כן. וכבר שמענו כי הנשיא רבי יצחק ב"ר ברוך ז"ל שהיה בקי בזו החכמה והיה בקי בהלכה שבר את הדברים האלה ויישר כחו ששבר. כי אין לנו לילך אחר יושבי הצין שהם יושבין בקצה המזרח ונניח יושבי ארץ ישראל שהן עיקר המועדות והמקרא שכתוב [ויקרא פכ"ג פסוק ל"ב] מערב עד ערב לא נאמר אלא כנגד יושבי הצין כי ליושבי ארץ ישראל אינו אלא חצי יום בלבד, ומי ישמע אל החלומות האלה אשר אין להם שחר. ועם כל זה ואריכות דבריו אין הלכה יוצאה לאור מדבריו, רק ממה שכתב בספר הכוזרי [שם] יוצא לאור לפי הסברא ההיא, והרואה אותו משם יבין כי שם תחלת השבת מא"י כי שם עיקר התורה והמצות ושם הורד אדם הראשון כשיצא מגן עדן [פרקי דרבי אליעזר פרק כ'] וקרא שם לימים, וממנו לקחו כל הבאים אחריו. וכשהיה שם המולד לשש שעות מן היום, היה בתחלת הלילה ליושבי הצין, ואם היה רגע קודם נראה בא"י באותו רגע שהוא סוף השבת ואינו נראה ליושבי הצין עד יום ראשון שעה אחת קודם ליל שני, מפני שהוא בדקותה עד ו' שעות בליל יום ראשון ומו' שעות ואילך כבר נכנסה תחת כדור הארץ ואינה נראית בשביל ריחוקה עד ליל יום שני או שעה אחת קודם הלילה והוא עדיין יום שבת ליושבי הצין. ואע"פ כי ליושבי ירושלים כבר יצא השבת מכל מקום הדבר שוה להם וליושבי הצין כי שניהם קבעו ראש השנה ביום שבת, אלו לשבתם ואלו לשבתם. זהו תורף דבריו. ומכל מקום אין צורך ליום ולילה מן החדש, עד שיהא נולד בירושלים קודם חצות, שאפילו נולד שם אחר חצות מיד יום ולילה מן החדש לצין ויהיה ראוי להם לקבוע ביום שבת שלהם שהרי הוא נראה שעה או יותר קודם שיצא השבת שלהם, אלא שאינו ראוי ליושבי ירושלים לקבעו ליום שבת שלהם לפי שאינו נראה בו כלל. וזה הוא הקשה בדבריהם אלה, למה אמר צריך שאם אמר נולד קודם חצות ממילא יהיה יום ולילה ליושבי הצין ואפילו לאחר חצות לירושלים יהיה להם יום ולילה מן החדש, זו קשה מן הכל. ואיך נקבע אותו בירושלם ואין ממנו בו ביום כי אם ו' שעות ורגע אחד, ומערב עד ערב [שם] לא נאמר אלא כנגד הצין. ועוד מדבריהם הם נושכים, שהרי צריך שיהא נולד קודם חצות לירושלים כדי שיהא נקבע ביום שבת להם וליושבי הצין, ואם כן צריך הוא ליושבי הצין שיהא יותר מיום ולילה שהרי נולד אחר חצות לירושלים שהוא לילה ויום מן החדש ליושבי הצין ואינו נקבע בשבת לפי שאינו שבת לירושלים. על כן ראוי לשבור דבריהם. ואנחנו כבר נתגלה לנו מן השמים פירוש שמועה זו והיא כתובה אצלנו.
במאור דף ה': ד"ה ונשאר לנו. כתוב שם. ועוד הוצרכנו לומר שהסהר האמור כאן אינו משעת הדבוק וכו'. אמר אברהם. מצא זה מקום להתעטר בו בעדים שאינן שלו ולדבר בלשון אחרת ובשפה נכרית, והקֹשי הברור בדבריהם הללו, כי מה שאמר רב נחמן [דף כ':] בשית לדידן או לדידהו ובתמני סרי לדידן ולדידהו, לא ימצא זה הענין תכליתו במקום אחר תכף לשעה לעולם, שאי אפשר אם יהיה מחדתא ליושבי מזרח העתיקא לא תראה להם ביותר משית, ואם יהיה להם העתיקא בשית יהיה החדתא ביותר מתמני סרי. והריני מפרש לך, אם יהיה המולד בחצי היום ליושבי הצין תינח שית מעתיקא שלא תראה להם מתחלת היום ועד חצות, אבל תמניסר מחדתא תו לא משכחת לה שהרי תמניסר לדידהו לשחרית הוו להו וחדשה בשחרית לא מתחזיא כלל עד הערב, דהוו שלשים שיעור, וזהו שיעור הפייט הקליר ז"ל. עד שלשים מרוצות לא ניכר בחוצות, אבל תמצא אותם מכוונות כשיהיה המולד להם בחצי הלילה שלא תתכסה מהם החדשה כי אם י"ח שעות, כי סוף י"ח יבא להם בתחלת הלילה ויראו אותה. ואם יהיה להם המולד בתחלת הלילה לא יצא להם לא שית מעתיקא בכיוון ולא תמני סרי מחדתא בכיוון, כי העתיקא לא נראית להם כל אותו היום שלפני המולד והחדתא לא תראה להם לסוף תמני סרי מפני שסופם בחצי היום, ואין החדשה נראית בחצי היום לעולם בתחלת החדש ואם יהיה להם המולד בחצי הלילה תמני סרי מחדתא משכחת לה בכיוון שהרי הם משלימות להם בתחלת הלילה אבל שית מעתיקא בכיוון ליתא שהרי קודם לשית תחלת לילה הוא להם ואין הישנה נראית כלל בתחלת הלילה. וכן הדקדוק הזה לאנשי המערב, שלא תמצא אותם יחד בכיוון. אבל הכלל שאמר רב נחמן זה הוא, שלא תמצא לעולם שהיא נראית לא פחות מזה ליושבי המזרח ולא פחות מזה ליושבי המערב אפילו יהיה להם גבול בלילה שהיא ראויה לראות לעולם לא תראה מחמת דקותה. וזהו פשטן של דברי [רב] נחמן בלשון עברי, ולא בלשון אחר ועומק שפה.
ועתה אפרש לילה ויום מן החדש על דעת הנשיא רבי יצחק ב"ר ברוך ז"ל ששבר דברי החוזים הלועזים, ואומר שלא נאמר זה המסורת אלא לעת שהיו מקדשין על פי הראיה ולאכחושי ביה סהדי, כי הדבר ידוע שצריך שיעור ביום כדי לראות הלבנה ולבא לבית דין ולהעיד ולחקור אותם בחקירת המשנה [דף כ"ג:] ולקדש, ובפחות מזה אי אפשר לקובעו ביום שלשים. והדמיון נאמר שצריך שעה אחת לכל זה, מעתה אם יבואו בשעה י"ב ויאמרו עכשו ראינוהו אין פנאי לכל זה ואי אפשר לקובעו בו ביום, ואם באו בי"א ואמר עכשו ראינוהו מסורת היא בידינו שאי אפשר שתראה ביום בי"א שעה אלא אם כן היה תחלת מולדו בתחלת הלילה מפני דקותה ואור החמה שמכהה אותה, ולפיכך אמרו צריך שיהא לילה ויום מן החדש, כלומר שלא תמצא אותו לקבוע ביום עדותן אלא כך. שאם לא כן או מוכחשים הם או אין להם פנאי לקבעו בו ביום, וזהו שאמרו בנולד קודם חצות ואחר חצות נפקא מינה לאכחושי סהדי ולא לקבעו בו ביום לפי שאי אפשר לקדשו על פי הראיה בו ביום על הדרך המצוי לפי שאין פנאי לכל מה שאמרנו, ועל כן סמכו שני הענינים יחד. והמסורת סמכו אותה על המקראות לומר שהסכימה תורה על זה המסורת. ואין מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש אלא במשמעות המקראות בלבד, שלא חלק ריש לקיש על המסורת ועל סוד העבור, אלא שרבי יוחנן לא נראה לו להביא ממנו לפי שהשבעה שנאמרו [שמות פרק י"ב פסוק י"ח] לאכילת מצה מבערב עד בערב אינם ענין אחד כי החצות הראשון של ז' חובה הוא לאכילת מצה והשבעה כולם רשות, נמצא שבעה פחות ו' שעות קרויים שבעה. וריש לקיש סבר אין לנו בכך כלום כי מכל מקום ז' שלמים הם ועל כן לא הוזקקו בעלי התלמוד להקשות לריש לקיש מהאי קרא דרבי יוחנן לפי שאין ביניהם עיקר מחלוקת. עד כאן הראוהו מן השמים והוא ראוי לסמוך עליו.
<h2>דף כא:</h2>
במאור דף ה': ד"ה וכן זה. לרי"ף סי' תתק"מ. כתוב שם. וזה שאמרו שבהן שלוחים יוצאין ובהן מתקנין את המועדות, אין יציאת השלוחים טעם לחלול שבת [ע"י עדים, ואין ביציאת] וכו'. אמר אברהם. בודאי אין זה טעם לחלול השבת שהחלול מן הפסוק הוא, אבל הטעם הוא תקון המועדות. ואמר עוד כי התקון ההוא מגיע עד סוריא והוא דבר גדול שדוחקים השלוחים כדי להגיע לשם, ואיפשר שיש בחדשים האחרים שמגיעים רחוק יותר והוא כסלו, ולא תפס ניסן ותשרי אלא מפני ששליחותן מופלג משאר החדשים כדמפרש' בברייתא, אבל יציאתן מבערב אין בו לא טעם ולא חזוק, תדע שהרי לא אמרו במשנה שאין בהם שלוחים יוצאין מבערב, [ואם] זה היה חזוק כך היה צריך לשנות ולא היה לו לשנות היציאה כי אם מניעתה והחכם יבין. וקשיא לי מה שראיתי בירושלמי [פרק ב' הלכה א'] רבי ביטל את המשואות, והלא רבי אחר חורבן היה כמה וכמה, ובמשנה [דף י"ח.] שנינו ובשעת המקדש יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן, אלמא קודם רבי ביטלו משואות. ונראה לומר כי המשואות לא היו בתחלה אלא כנגד בבל שהיו למטה מהם, אבל לסוריא והמדינות האחרות שבשאר צדדין אין מקום למשואות שם והיו מעולם שלוחים יוצאין לסוריא, ולא לטעם החלול אלא שכך היה דרכם מעולם.
<h2>דף כג.</h2>
במאור דף ה': ד"ה אפילו הכי. [כתוב שם]. דכי מקלע חדש חסר בערב שבת ולא עבדינן למוצאי שבת לא אתי למימר מלא הוא ואתנוסי הוא דאתנוס, דלא שבקי חדש חסר דשכיח וידעו ביה כולי עלמא [דלא עבדינן ביה משואות ותלו באונס שכרות] כו'. אמר אברהם. אין בזה חדוש והתינוקות יודעין כן.
<h2>דף כג:</h2>
במאור דף ה': ד"ה היינו. כתוב שם. לכך שאלנו בגמרא היינו לפני החמה היינו לצפונה וכו'. אמר אברהם. מה לו ולמופלא ממנו והצורך הניח כי יש להקשות שהרי בדרום עצמו או במערב יש חקירה אם עברה החמה משם והלבנה נראתה אחריה או עדיין היה לה לעבור שם והלבנה נראתה לפניה, ותהיה בדיקה זו לראות אם יכחישו זה את זה בענין הזה כמו שאר בדיקות שבמשנה, אלא שיש לתרץ כמו שכתוב בירושלמי [פ"ב הלכה ד'] א"ר יוחנן אפילו טועה שבטועים אינו טועה בדבר זה אלא פגימה קתני, רצה לומר שלא נחזיק אותן בהדיוטות, כי חרפה היא להם כי לפני החמה אין כדאי שום אדם לטעות בו, ולפיכך תלה לפני החמה ולאחר החמה בשתי רוחות דהיינו צפונה ודרומה שהוא דבר הראוי לטעות בו.
<h2>דף כה.</h2>
במאור דף ה': ד"ה מעשה. [כתוב שם]. וברייתא דתניא אמר להם רבן גמליאל לחכמים וכו', לאו לפרושה למתניתין וכו'. אמר אברהם. קורא אני על זה ועל כל הלועזים על רבן גמליאל [ישעיהו פרק ה' פסוק כ"א] הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים, כי לא הגיעו לחצי צפרנו ומלעיגים, ואיה כל אותן דברים המופלאים השנויים בברייתא דרבי אליעזר חלון בלגה וחלון תעלומה וחלון נעמן ושאר דברים נפלאים, וכולן אמרו לפני רבי יוחנן בן זכאי בשעה שעלה אביו להדירו מנכסיו [פרקי דר"א פרק ב' ואבות דרבי נתן פרק ו' הלכה ג']. ואיה חכמת רבי יהושע שהיה יודע שיש כוכב אחד שעולה אחת לשבעים שנה ומטעה את הספנים [הוריות דף י'.] וכולם כעורים מגששים נגד אותן החכמים הגדולים, ואפשר שהם יודעין חשבון מהלך הלבנה ולזמן ידוע יש חשבון מהלכה שהיא נראית לו' שעות הישנה והחדשה ולא נודע זה הזמן וזה החשבון לכולם ונודע לרבן גמליאל וחביריו. ומה שאמר פעמים שבא וכו', לא כמי שטועה בדרכים פעמים מישר פעמים תועה אלא זמנים ידועים יש לו למי שיודע במהלכו, וידע רבן גמליאל כי אותו הפרק זמנו היה כן וקיים את עדותן. ואין אנו צריכין לתחבלותיו של זה ולא להפליגו בדברים ולהוציאן מפשוטן.
<h2>דף כז.</h2>
במאור דף ו'. ד"ה תניא נמי הכי. לרי"ף סי' תתקמ"ג. כתוב שם. [תנ"ה בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר וכו', עד אלא בחצוצרות]. אמר אברהם. ואני תמה יותר אם אין שופר בגבולין למה מזכירים שופרות על חצוצרות, לפיכך יש לנו לומר שאי אפשר להתענות בלא תקיעת שופר אלא שלא היתה בכהנים כי אם החצוצרות בלבד, ובמקדש הכל בכהנים מפני שהוקשו זה לזה, ואין לישראל תקיעה במקדש. ועוד דגרסינן במסכת תענית [דף י"ד.] במה מתריעין רב יהודה אומר בשופרות ור' פלוני אמר בעננו, ואסיקנא בשופרות דכ"ע לא פליגי כי פליגי בעננו, אלמא בתעניות איכא שופרות ואפילו בגבולין, דאי במקדש היכי אמרינן קס"ד מאן דאמר בעננו לא אמר בשופרות והא מתניתין הוא דאיכא שופרות וחצוצרות אלא לאו בגבולין ולאו בתקיעת דברכות אלא שתוקעין אחר תפלה עם דברי תחנונים כדאיתא בירושלמי [תענית פ"ב הלכה א'] למה תוקעין בקרנות לומר גועין אנו לפניך כבהמה. ועל זה אמרו הגאונים ז"ל. וכך פירשתי במסכת תענית.
<h2>דף כז:</h2>
במאור דף ו': ד"ה ניקב. לרי"ף סי' תתקמ"ד. כתוב שם. [רבינו חננאל ז"ל] והרי"ף ז"ל פסקו כלישנא קמא דרבי יוחנן אליבא דרבי נתן, דכיון דהוי בה ר"י לפרושי טעמיה מסתברא דהלכתא כותיה, וסתם מתניתין אתא לדרבי נתן, והרב רבי יצחק [אבן גיאת] פסק כלישנא בתרא] כו'. אמר אברהם. כממשמש באפלה הוא זה, שאין לנו במשנה דבר נוטה לדרבי נתן, אבל שמע שמועתו וטעה. שאני כתבתי בדרשה דראש השנה [עמוד ל"ז—ל"ח דפוס לונדון] וסתם מתניתין אתיא כלישנא קמא דרבי יוחנן ומתניתין כיון דסתמא קתני בין במינו בין שלא במינו פסול, ולא פליג רבי נתן, ובגמרא נמי לא אמרינן מתניתין דלא כרבי נתן, אלמא איכא גונא דמודה ביה רבי נתן דהוא פסול אפילו במינו והיינו כלישנא קמא דרבי יוחנן דהיכא דנפחת רובו מודה רבי נתן דהוא פסול אפילו במינו, ומשום הכי פסקו הגאונים כלישנא קמא. ומה שכתב הרב אבן גיאת ז"ל [בספר מאה שערים הלכות ראש השנה עמוד ל"ד] בין בכלל בין בפרט לא הסכים להלכה, כי הוא סובר אם מעכב את התקיעה האמור במשנה, לאחר סתימה קאמר, ולא היא, כבר פירשו בירושלמי [פ"ג הלכה ו'] אם היה מעכב קאמר. ועוד פירשו שאם לא סתמו כשר שכל הקולות כשרים בשופר, מדברי הירושלמי [חסר בכ"י] לעכב, לא שאינו תוקע כלל אלא שנפגמה תקיעתו מפני הנקב וסתמו וחזרה לכמות שהיתה פסול מפני שהוא קול הסתימה הואיל וקודם סתימה היתה פגומה.
<h2>דף כח.</h2>
במאור דף ז'. ד"ה אמר רבא. לרי"ף סי' תתקמ"ו. כתוב שם. דוקא בשופר של ראש השנה שמצותו מן התורה, אבל בחצוצרות [בתענית] לא. אמר אברהם. זה תבשיל בלא מלח, וכי מה איכפת ליה למודר בין תקע או לא תקע, וכי בשביל היחיד אנו תוקעים. ואי איתא ביחיד לצבור איתא ואפילו הכי לא מיחוורא, דההיא תקיעה ליכא בה שכר מצוה, רחמי מקמי שמיא הוא, וכי המודר הנאה מחבירו אמרינן שלא יבקש עליו רחמים שיתרפא מחליו וכל שכן צער הצבור. הלכך לא אתא למיעוטי הא מילתא כלל. ועוד אי לאו מצוה היא כלל כל שכן שהוא מותר דהא ליכא בההיא תקיעה לא הנאת הגוף ולא קבול שכר אלא למעוטי לשיר דלא.
במאור דף ז'. ד"ה אמר רבא. לרי"ף סי' תתקמ"ו. כתוב שם. ונראה מדברי הרי"ף ז"ל דהא דאמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא, היה הוא רוצה למימר דר"י למימרא דכי איתמר הכי איתמר ולא קשיא דידיה [אדידיה] וכו'. אמר אברהם. באמת כך היא הגירסא בכל הספרים אמר רב יהודה. ומה שאמרו דקשיא דרב יהודה ארב יהודה במצות ליהנות ניתנו לא היא, דקמייתא משום דמיכתת שיעוריה הוא דסבירא ליה לרב יהודה כרבי אלעזר דאמר במסכת זבחים [דף פ"ו.] פרק המזבח מקדש, עצמות קודם זריקה לא נהנין מהן לעולם הלכך בעי קבורה ומיכתת שיעורייהו, ורבא אליבא דרב יהודה קאמר אחד זה ואחד זה לא יצא, סבר לה כרבי יוחנן משום רבי ישמעאל דאמר דאפילו פרשו קודם זריקה אתיא זריקא ושריא להו אלמא לא מיכתת שיעורייהו. מאי אמרת מצוה הבאה בעבירה היא ולא ליפוק כלל שהרי נהנה מאיסורי הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו.
<h2>דף כח:</h2>
במאור דף ז'. ד"ה לפום סוגיא. לרי"ף סי' תתקמ"ז. כתוב שם. בפרק ערבי פסחים ברירנא דרבי יוסי ס"ל מצות צריכות כונה ופליגי רבנן עליה, הלכך ליתא להא דרבי יוסי [ולא לדר' זירא]. אמר אברהם. לעולם מעשה רב [שבת דף כ"ו.] בכל מקום. ודרבי זירא אדרבה פליגא אדשלחו ליה לאבוה דשמואל לא פליגא, דכיון דאכל מצה הרי נהנה גרונו ומעיו, והלא מתעסק שהוא פטור לענין שבת לענין חלב ועריות חייב, ולעולם כל לענין אכילה לא בעינן כונה למצוה אבל לשאר מצוות בעינן כונה כפשטה דמתניתן. וכן עיקר. ואע"ג דהא דרבי אליעזר ורבי יהושע [דף כ"ח.] פלוגתא עליה דרבי זירא.
<h2>דף ל.</h2>
במאור דף ח'. ד"ה הרי"ף ז"ל. לרי"ף סי' תתקמ"ט. כתוב שם. והאידנא דלית לן יובלות לא היה צריך הרב לכתוב מכל זה כלום כו'. אמר אברהם. ובימי רבי הלא לא היו יובלות ואעפ"כ הוצרך לומר [אין] תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין, ולא אמר לא היו תוקעין, דמשמע שלשעתו היה מורה הלכה. וכן בעיא דרבי זירא [דף ל'.] איך היה שואל על מה שלא היה בימיו ולא בימי אבותיו, אלא כיון שאנו מוצאין שביעית בזמן הזה מדרבנן גם יובל בזמן הזה במקום שיש קדוש בית דין מדרבנן, ואם יזמין הבורא שיהיה בית דין בארץ ישראל לקדש וליובלות גם כן נתקע כדי לפרסם איסור יובל בזריעה וקצירה ובהשמטת קרקעות ואין להתמיה עליו בזה.
<h2>דף לב:</h2>
במאור דף ט': ד"ה מתני' אין מעכבין. לרי"ף סי' תתקנ"ה. כתוב שם. והם האריכו להביא ראיות לדבריהם, הם כתובים בספריהם ותשובותיהם. אמר אברהם. ואם הרבו עוד ראיות מה יועילו להם, וסתם מתניתין דהכא וסוגיין דמסכת סוכה [דף מ"ב.] בענין מקבלת אשה מבעלה ומיד בנה וכו' דקיימא כרבי יהודה דוחה כל הראיות שלהם, ואין האשה רשאה לברך על לולב לפי שאינה באותה מצוה לא מן התורה ולא מדרבנן.
<h2>דף לג:</h2>
במאור דף י': ד"ה ומה שנהגו. לרי"ף סי' תתקנ"ו. כתוב שם. אבל באמת אין לנו ברכת התקיעה מדברי [רבותינו אלא ברכות של תפלה בלבד]. אמר אברהם. יש כאן הפוך בני מעין לההוא, אי זה דרך עבר רוח האמת מאת כל הגאונים ז"ל עמודי עולם ומאת כמה גדולים וחכמים וישישים אשר נהגו כמנהג הזה לדבר אתו, והנה שם השם רוח שקר בפיו, וזאת עדות על כל שקריו ופחזותיו אשר אסף רוח בחפניו להנבא שקרים ולהתעות הפתיים והסכלים בעדיי אחרים אשר נתעטר בהם ספר המירוס אשר חבר, וברוך יי' אשר החייינו והעיר את רוחי ועזרני לגלות שקריו ולהחזיר עטרה ליושנה ולהושיבה במקומה, ולא עזב תורת אמת אשר נתן לנו ביד כסילים להתעות בהם כהתעות שיכור בקיאו. ועתה אשוב לדבר על השקר אשר כתב בכאן ואע"פ שהוא דבר מפורסם לכל איש אשר בו רוח חיים, כי איך יצאה מצוה זו מכלל שאר מצות שאין לה ברכה מטבע קצר, ובאי זו ברכה תפטר, וכי מלכיות וזכרונות ושופרות ברכה הן למצות שופר. ועוד איך הם עובר לתקיעות והלא יש מהן לפנים ולאחור שהתקיעות באמצע הם, כמו ששנינו [דף ל"ב.] מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע. ושינוי המנהגות מאין לו, ושמא כך התקין רבי אבהו לתקיעות הללו מיושב אבל מעומד שלא להטריח את הצבור מספק לא שהרי יצאו הכל ידי חובתן. והראיה שמביא מילדותו ברכות לצבור וכו' ובזקנותו נשתנה המנהג, השנוי ההוא מאביו יצא ששנה המנהג בעירו על דרך הרב אבן גיאת ז"ל אע"פ שלא היה הוא מודה באותו דבר, אבל רצה אביו להתגדר בדברים זרים ומצא נערים ושאינן בני תורה והנהיגם כרצון רוחו, ואחר כך באו שם אנשי תורה משאר מקומות ולא שמעו למנהגיו הזרים והחזירו המעשה לאמיתו ולמנהגו, וגם הוא קם תחת אביו לשנות דתות ולהחליף מנהגות, ויאבד הוא ואלף כיוצא בו ואות מן ההלכות לא תבטל ומנהג אחד לא ישתנה.
במאור דף י"ב: ד"ה וזו שכתב הרי"ף. לרי"ף סי' תתק"ס. כתוב שם. וכן נמצא בשאלתות דרב אחאי גאון ז"ל [פרשת בא]. אמר אברהם. שקר העיד על רב אחאי ז"ל, והרב רבי יצחק מסעד לדבריו מרב אחאי ז"ל, ורב האיי גאון ז"ל כך פירש כמו שכתב הרב זלה"ה, והוא העיקר, שאין טעם לברכה באמצע כלל, וכי מברכין על שתי סמיכות זו סמוכה לזו לא בפסחים [פסחים דף קכ"א.] ולא בחגיגות, וכן בלולב ואתרוג אע"פ שהן נפרדין. ואם שתי מצות הן שח ביניהם למה עבירה בידו והלא מופסקים הן. ובדבריו של זה אין ממש שאמר ממשמש בשל יד ומחזק הקשר שלו וחוזר ומברך ברכת היד ושל הראש, מעתה אין כאן שתים בשל ראש, שקבלת דבי רב אסי כל אימת דממשמשי בהו מברכי [סוכה דף מ"ו.] הלכך אין כאן לא שתים בשל יד (יד) ולא שתים בשל ראש, ומה נעשה לחכמי צרפת שהן תוקעין את עצמן לדבר הלכה.
במאור דף י"ב. ד"ה ואני אומר. לרי"ף סי' תתקס"ב. כתוב שם. יש שמדקדקין בשמועה זו על הסדר שאנו נוהגין [היום מה הן] כו'. אמר אברהם. הדקדוק הזה דק לעפר הוא, ואין צורך להשיג עליו. ובאמת וברור אותן שבמיושב הן לערבב, ומכל מקום כבר נפטרו בהם אלא שצריכים לסדר אותן על סדר ברכות ולפיכך מברך עליהם. והם כל דבר שלו שכתב על שמועתו של רבי יצחק [דף ט"ז:] הלא היא כשאר דבריו וחדושיו שלא הצליחו ולא השכילו מעולם ואני קורא אליהם אֵבֶל על הניירים שהופסדו בהם ואין צורך להשיב עליהם. ופירוש הערבוב בדרך אמת הוא כדי שאם בא להשטין ישטין על התקיעות הראשונות וכשיעמדו הצבור בתפלה ויתקעו לא ישטין עוד שאין לו רשות להשטין שתי פעמים ותהא תפלת הצבור מקובלת עם זכרון תרועתם. וזהו פירוש הערבוב באמת. ומתוך פירושנו כל דבריו בטלים ונשברים כחרס.
<h2>דף לד.</h2>
במאור דף י'. ד"ה אתקין רבי אבהו. לרי"ף סי' תתקנ"ו. כתוב שם. ונראה לי רבי אבהו לרווחא דמילתא אתקין דילמא איכא מאן דסבר כר"י וכו'. אמר אברהם. ואפילו לרבנן נהי דיצא דיעבד אבל לכתחלה לא מיבעי ליה לאפסוקי מדכתיב [ויקרא פרק כ"ה פסוק ט'] והעברת שופר תרועה, אי נמי [במדבר פרק י' פסוק ה'] ותקעתם תרועה, [ושם פסוק ו'] תרועה יתקעו, דאפקאינהו בחד לישנא ומשום הכי תקון תש"ת תר"ת, אי נמי לא דמי הפסקה דאקראי ורשותא דאי בעי מפסיק ואי [בעי] לא מפסיק, וכי מפסיק נמי חשיב ליה לחובה על נפשיה להפסיקה, דקביעותא דקביעא עילויה כעין מצוה. ותו לא מידי.
<h2>דף לה.</h2>
במאור דף ח': ד"ה אמר רב הונא. לרי"ף סי' תתקנ"ב. כתוב שם. ואין הדברים נראין כן שיהיה רב חננאל (ז"ל) חולק על כל התנאין והאמוראין. אמר אברהם. ומי הגיד לו דרב חננאל בא למעט חשבון המקראות, והלא לא בא אלא למעט המקראות עצמן, אבל יאמר ככתוב בתורתך. ועוד כתיב וכן לדברי קדשך ג' פעמים, וכן לדברי עבדיך הנביאים ג' פעמים, ואף על פי שלא הזכיר המקראות עצמן יצא, ומאי דאמר ואסיקנא וכו' על זה הדרך אמר, וזה עיקר ולא כדברי הצרפתי.
